ואני יודעת שהבלוג שלי מתעסק בחיי המקצועיים
אך איך לא, איך לא, אוכל לכתוב
ולא במעט - על שתי האוצרות שלי-
טום וטאיו.
צמד חמד.
צילי וגילי.
עמי ותמי.
שוד ושבר.
על המכשולים הראשונים, על הקשיים
מהרגע הראשון שאתם חוזרים מבית החולים
ואין לכם מושג מה לעשות עם הייצור הזה
הקטן, הצרחן והבכיין.
איזה חוסר אונים.
ובגיל שנתיים, שפתאום, החצופים,
יש להם גם מה להגיד!
לא רוצים להתלבש! לא לצחצח שיניים! ללבוש נעליים
ואחכ שפתאום, משום מקום הם מתקילים אותך בשאלות
על "אני יכול להתחתן עם יאיר?" או
"אמא, נכון עצוב לך שאמא שלך מתה"
אבל
כשבלילה הם מחבקים ונותנים נשיקה
וכשהם יושבים מחובקים ורואים טלוויזיה
הכל כאילו נשכח.
גם לכם?
